משמעות החיים

אימון למציאת משמעות בחיים

"
מי שיש לו למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" (פרידריך ניטשה)

בילדותי התעסקתי רבות בשאלה האין סופית "מה משמעות החיים". נולדתי כזה, המון תלתלים ומחשבות אין סופיות "בשביל מה החיים האלה, למה לקום בבוקר, למה לא להתאבד, מה המטרה של כל זה". לא הייתי ילד דיכאוני ואף פעם לא עמדתי לחתוך את הורידים או לקפוץ מהגג ובכל זאת שנים ארוכות חיפשתי משמעות גדולה לחיי. החיפוש עוד לא הסתיים וכנראה שלא יסתיים לעולם אך בזכות ספר אחד שקראתי בגיל עשרים וחמש אני יודע עכשיו איך לחפש.


 לספר קוראים "אדם מחפש משמעות". כתב אותו ויקטור פרנקל. במהלך מלחמת העולם השניה שהה פרנקל במחנות ההשמדה אושוויץ ודכאו. שם מתוך הסבל גיבש את ההבנה כי הגורם המכריע ביכולתו של האדם לשרוד, להתמודד ולנצח, היא מציאת משמעות ופשר לחייו.


האמת שהצלחתי להגיע למסקנה הזאת גם בתל אביב ובלי לחוות את השואה ובכל זאת במה חידש לי פרנקל. בעצם עד שקראתי את הספר חיפשתי משמעות חיים אונברסלית, גדולה, ענקית, כזאת שמשותפת לכל בני האדם. אפשר למצוא אותה בדת לדוגמה, אבל לא הייתי אדם מאמין. אפשר למצוא אותה באידיאולוגיות לאומיות, אבל לא הייתי לאומן. ואז בא פרנקל ולימד אותי שמשמעות החיים היא פרטית. לכל איש יש משמעות חיים משלו ויותר מכך משמעות החיים יכולה להשתנות לאורך הזמן אצל כל אדם.


"פשר החיים שונה בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצרות כוללות. החיים אינם בגדר משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד. הם מצטרפים לכלל גורל האדם, שהוא שונה וייחודי בכל אדם ואדם. ושום אדם ושום גורל אין לדמותו לשום אדם אחר או גורל אחר". (אדם מחפש משמעות ע"מ 98)


בהתחלה הייתי מאוכזב, בעצם פרנקל פוצץ בפרצופי בלון גדול על משמעות ענקית אלוהית שקל להתחבר אליה והשאיר אותי עם משהו מאוד קטן אפילו קטנצ'יק, משמעות פרטית בעלת אורך שימוש זמני וחולף כמו מוצר מדף חד פעמי. כמובן שכולי התנגדתי לרעיון המגוחך הזה איזה משמעות כבר יש למשהו זמני ובר חלוף! איזה משמעות יכולה להיות לפרח שפורח שבוע ואז נובל!


אז קראתי את הספר שוב. הספר עמוס דוגמאות על אסירים במחנות ההשמדה וניסיון להבין מה מיוחד באלה ששרדו. ובכן צריך כנראה המון מזל כדי לשרוד מחנה השמדה אבל לא רק המזל היה שם. אלה ששרדו שרדו למען משהו גדול מהם שהם קראו לו משמעות. זה יכול היה להיות רצון להוציא את סיפורם לאור לאחר השואה, רצון לפרסם יצירה מוזיקלית שהחביאו בין מדי האסיר שלהם, רצון להתאחד עם בן משפחה, רצון שנתן להם את הכוח לשרוד את זוועת היום יום.


"מה שהיה דרוש באמת היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים, צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו.......  אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית, הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש. זה קרה בדרך כלל לפתע, בצורת משבר וסימניו היו נהירים לאסיר המנוסה..... בדרך כלל התחיל הדבר בסירובו של האסיר בבוקר להתלבש ולהתרחץ... הוא לא נענה לשום הפצרות... הוא הוסיף לשכב על מיטתו, בלי לנוע כמעט...... הוא פשוט נכנע ושוב לא היה אכפת לו מכלום" (אדם מחפש משמעות ע"מ 95)


שבעים שנים אחרי השואה אני יושב בבתי הנוח בתל אביב ובוחר לעצמי בכל יום משמעות פרטית לחיי, בדרך כלל המשמעות נשארת קבועה לאורך תקופה וכאשר היא מתחלפת אני מחייך אל פרנקל ומודה לו שלימד אותי שאפשר, מותר, אנושי ובעצם אי אפשר אחרת.