כשאני משקר זה שקר לבן, כשאחרים משקרים הם שקרנים – למה אצל אחרים
טעויות הם תכונת אופי ואצלי הם נסיבות?
המתאמן שלי לא אוהב בני אדם, הוא מרבה לצטט פילוסופים שמתארים את הסבל
במפגש האנושי. חביב עליו מכולם הוא "אלבר קאמי" שאמר "הגהנום הוא
האחר".
המתאמן שלי גר בעיר גדולה במרכז, עובד בחברת הייטק בתפקיד שיווקי
ומבלה את מירב יומו במפגשים אנושים שגורמים לו סבל.
בפגישות שלנו נדמה שהוא מנסה לשכנע אותי כמה קשה "לאנשים
כמונו" (הוא הופך אותי ואותו לקבוצה) עם האחר, כמה אנשים אחרים יכולים להיות
מעצבנים, טיפשים, קטנים, קטנוניים.. ועוד ועוד. "אתה מכיר את זה, אל
תכחיש" הוא קובע.
האמת שאני מכיר את זה אנשים יכולים להיות מעצבנים בעיקר אם אני נותן
להם לעצבן אותי.
האמת שאני גם לא אוהב להתווכח עם המתאמנים שלי. אני בעיקר אוהב לדבר
איתם על עצמם ולא על האחרים.
ואז כשאנחנו מדברים על המתאמן שלי הוא רואה שגם הוא יכול להיות מעצבן,
טיפש, קטן, קטנוני אבל כשזה קורה אצלו תמיד הוא יכול להסביר מדוע זה קרה ובדרך כלל
זה קשור לנסיבות ("הייתי עצבני" – "זה היה מוקדם בבוקר" – "בדיוק
עמדתי בפקק והמזגן לא עבד") בעוד שאצל אחרים הוא משייך את מה שקרה לתכונת
אופי שלהם ("הם טיפשים" – "רעים" – "גנבים" – "פחדנים").
עוד אמת אחת – הפסקה הקודמת מקצרת תהליך של מפגשים רבים לארבע שורות,
אבל אם פתאום נדלק לך הקורא איזה נורה בראש של הבנה זאת התחלה טובה.
רוב האנשים סלחנים לגבי עצמם אבל מפעילים סטנדרטים נוקשים הרבה יותר
לגבי "האחרים". אם נפעיל את אותה סלחנות שטבועה בנו לגבי עצמנו גם לאחרים
נגלה שאני והאחר הרבה יותר דומים ממה שנדמה לנו (ובשיטות פילוסופיות מסוימות
אומרים שאני והאחר הם אחד).
כמו אפקט הפרפר, לפעמים שינוי קטן במקום אחד יכול להוביל לרעש אדמה
במקום אחר. כך גם אצל המתאמן שלי. מרגע שהתחיל להפעיל את הסלחנות גם לגבי אחרים
עבר עולמו רעידת אדמה וכל מי שהיה בסביבתו חש בה.
אמת אחרונה – המתאמן שלי עדיין פוגש אנשים מעצבנים מפעם לפעם וגם אני
לא הפסקתי לפגוש אותם, אבל עכשיו שהם כל כך מעטים באמת שאפשר לנשום.