צחוק מעודד
צחוק.
זה נפלא,
זה נפלא, זה נפלא.
אבל מה
יעשה אדם שרוצה לצחוק ואין בו את הצחוק הראשוני, המקור ממנו ישאב את הכוח לצחוק
עוד.
בעיה!
כזה הוא
היה. הוא נכנס לקליניקה שלי על פניו חיוך הפוך, "איבדתי את הצחוק שלי הוא
אמר" וביקש שאעזור לו למצוא את הצחוק שלו מחדש.
"איפה
איבדת את הצחוק שלך?" שאלתי.
הוא לא זכר
היכן איבד אותו.
ביקשתי
ממנו שילך אחורה בזיכרונו, "האם יש שם איש צעיר צוחק? נער צוחק ? ואולי ילד
צוחק", מעולם לא נתקלתי באדם שלא צחק מעולם. כמו שלא נתקלתי באדם שלא בכה
מעולם. תינוקות נולדים עם שני האינסטינקטים האלו.
האיש הלך
אחורה בזמן ושוב חזרה, קדימה ואחורה. בסוף חזר אליי עם כמה זיכרונות של צחוק.
תמונה שבא הוא צוחק כשהיה תלמיד בית ספר עם החברים מהכיתה, עוד תמונה מהצבא, שיכור
בעמדת השמירה, צוחק צחוק מתגלגל ואפילו תמונה של איש צעיר שצוחק בקלילות בין חברים
לעבודה. נכון שמעולם לא היה בדחן גדול אבל גם אף פעם לא רצה להיות ליצן, בסך הכול
רצה לצחוק מפעם לפעם.
במקרים
אחרים הצליחו המתאמנים שלי לגלות היכן אבד צחוקם או הביטחון העצמי שלהם או כל דבר
שנדמה להם שאיבדו במהלך חייהם. אחרי שמוצאנו יחד את הרגע/ התקופה או המקום שבו אבד
הדבר, הצלחנו לאבחן מה קרה באותה נקודה בזמן, בררנו את הסיבות והנסיבות, גילנו את
האנשים שהיו חלק מאותה תקופה ו"תרמו" לאותו אובדן והכי חשוב ועיקרי:
זהינו את ההקשרים של כל אלו להיום. ברב המקרים אותן סיבות והקשרים שינו צורה עם
הזמן ולאחר שזיהיתי עם המתאמן הקשר של העבר להיום היה אפשר להתחיל בתהליך
האימון- תהליך שמאפשר למתאמן לחזור להיות מי שהוא רוצה להיות או כמו במקרה
הזה – לצחוק.
אבל המקרה
הזה היה אחר. לא מצאנו היכן אבד הצחוק, לא מצאנו את הטריגר לאובדן האושר. נראה היה
שהאיש עבר תהליך הדרגתי, איטי, שבו כל שנה איבד עוד קצת מאושרו. ככה הלכה ופחתה
איכות הצחוק וכמות הצחוק שהיו בו. כשהגיע לקליניקה שלי כדבריו כבר היה "נטול
כוחות צחוק בכלל".
"נטול
כוחות צחוק בכלל" חזרתי על דבריו ושאלתי "האם זה נכון?"
האיש משך
בכתפיו,"אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה" אמר.
עכשיו אני
צחקתי והבטחתי לו שהוא יצחק עוד היום.
פתחתי את
המחשב, נכנסתי ליוטיוב ובחרתי להראות לו קטעים קלאסיים של האחים מרקס, צפינו
ביחד בחמישה קטעים, המתאמן שלי החל לחייך קצת ובקטע הקלאסי "הראי" אפילו
יצאה ממנו גיחוך קצר. אף אחד לא עומד בפני גראוצ'ו מרקס.
אחרי שהקטע
נגמר הוא הביט בי ואמר בעצב "נו אז עכשיו אני צריך לראות כל היום את האחים
מרקס בשביל קצת צחוק, זה מרגיש אדיוטי ומאולץ ולא לזה התכוונתי. אני מדבר על אושר
לא על "החיים כבדיחה".
לא רציתי
להושיב את המתאמן שלי מול המסך כל היום, אבל בכל זאת רציתי להוכיח משהו. רציתי
להוכיח שהוא כן יכול לצחוק, במובן הפשוט והקונקרטי של המילה. שנשאר בו משהו ממעיין
הצחוק. אני מאמין שאנחנו מאושרים כי אנחנו צוחקים ולא צוחקים כי אנחנו מאושרים כמו
שרבים נוטים לחשוב. צחוק גורם להפרשת אדרנלין ונוראדרנלין ואלו גורמים להתעוררות
הגוף כולו.
המתאמן שלי
המשיך להגיע, פעם בשבוע. במשך שמונה חודשים. בחצי הראשון של כל פגישה הייתי שואל
שאלות, מה זה צחוק בשבילו? מה זה להיות מאושר? איזה אנשים מאושרים הוא מכיר? בשביל
מה הוא צריך להיות מאושר, מי הוא יהיה עם הוא יהיה מאושר? מה הוא עכשיו?
החצי השני
של השיחה הוקדש לתרגילי צחוק, צפינו במערכונים מצחיקים, קטעי סלפסטיק של מונטי
פייטון, קראנו מחזות של חנוך לווין. בימים שזה לא עבד עברנו לסיינפלד. אפילו
ניסינו לבדוק ממה בנויה בדיחה טובה.
מפגישה
לפגישה השתחררו שרירי הצחוק של האיש, החיוך הגיע בקלות, הגוף התרגל לצחוק, הריאות
שאבו ונשפו אויר בתזמון המתאים, הסרעפת הצטרפה ברצון ועלתה וירדה ברגע הנכון,
החיוך נמתח, לאט לאט חזר לאיש חיוכו. כשזה קרה יצאנו לשתות ביחד ותרגלנו צחוק
בפומבי, משם זה כבר עבד בקלות, אנשים חייכו אלינו וזה תמיד מעודד לצחוק עוד.
זה נשמע
כמו קסם אבל זו הייתה עבודה קשה. כשאיש שמן מתחיל בדיאטה והולך לחדר כושר להתאמן
הוא עובד מאוד קשה, וכמובן מי שהתרגל לאכול חטיפים כל היום מרגיש מוזר לעבור לסלט.
בעצם כל עבודה על עצמנו כוללת בתוכה חלקים מאולצים, שנוגדים את ההרגל שהושרש בנו
עם השנים.
מה שאני
מנסה להגיד זה לא לפחד לשנות הרגלים גרועים גם עם בהתחלה השינוי מאולץ, זה ברור
שהוא יהיה מאולץ. צריך לגרות את הרעיון של מי אנחנו רוצים להיות ולהתחיל לעבוד.
בסופו של דבר כשיש לנו קצת זה מעודד לעוד. אז תנו לעצמכם קצת ממה וממי שאתם רוצים
להיות ותגלו שטוב לב מעודד טוב לב, שנתינה מעודדת נתינה, ושימחה מעודדת שימחה.
עשייה מעודדת עשייה ומשמעות החיים נמדדת בעשייה שלנו ולא במחשבות שלנו.